זה לא שאני מתעניין במיוחד בכדורגל אבל יש
משהו מרתק כששחקן ניגש לבעוט בעיטת פנדל.
ובהתאמה, כשאדם ניגש לבנות עסק ודרכו
לבנות מותג.
יש מי שצועדים קדימה כדי לבעוט כאילו כלום. ויש כאלה שיעשו הכול כולל הכול (חישובים, העמדת
כדור, בדיקת מצב הרוח) בכדי להימנע מהבעיטה.
שאלה לי.
האם הכי מוכשרים
שבשחקנים הם המועמדים הכי טובים לבעוט?
לא בהכרח.
הלחץ שכרוך בבעיטה
גורם לעיתים לכל הכישרון להתאדות ולערפל את כל מה שהשחקן
רואה ויותר חשוב מזה,
לטשטש את השער עצמו.
שאלה נוספת.
האם האמיצים ביותר
שבין השחקנים הם המועמדים הטובים ביותר?
הבעיה כאן היא שאומץ
אומר תשוקה במגרש הכדורגל. ותשוקה יכולה להיות מכשול גדול מאוד בבעיטת עונשין. הרצון
להוכיח את אהבת המשחק מסמא. או שלא. תלוי. בסוף או שמכניסים גול או שלא.
בועט העונשין הטוב ביותר הוא זה שאין לו דבר בראש חוץ מהבעיטה עצמה. הוא לא חושב על
חשיבות הבעיטה. הוא לא חושב על האוהדים. הוא לא חושב מה יקרה אם הוא יבקיע.
הלב שלו מתופף
מכונת ירייה אבל המוח שלו צלול. נקי. שקט.
הוא חוסם הכל. הוא
לא חושב והוא לא מדמיין מה יקרה אם הוא יחמיץ. כאילו כלום.
הוא היזם של קבוצת
הכדורגל. הוא מקבל עליו את הסיכון. אבל לא חושב עליו.
הוא רק בועט בכדור המזדיין
הזה. וזהו.
השקט הזה הוא מנוע
המיתוג מספר אחת שאני מכיר.
בעיטת הפתיחה לכל
עסק ומותג צריכה לדעתי, להיות כאילו כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה