יום רביעי, 28 במרץ 2012

יומן מסע בעקבות האדם והמותג רוני גרובר. במאי.




 אני : שלום לרוני גרובר. במאי. תגיד, אתה מותג?

רוני: (חיוך). תלוי איך אתה מגדיר מותג.

אני : מותג לדעתי, זה האופן שבו תופסים (perception) אותך אנשים או תופסת אותך החברה. זה אומר שיש לגביך כמה וכמה תפיסות שונות, כמה צורות התייחסות רגשיות שונות מצד אנשים שונים, קרובים או רחוקים. מותג הוא מותג רק כאשר אנשים מגדירים אותו כמותג. שאחרת אין לו משמעות. 





רוני: הבנתי. זה  כמו אומנות. מכיוון שאומנות לדעתי, היא אומנות רק כאשר אנשים מגדירים אותה כאומנות. עד אז אין לה משמעות כי אף אחד לא נותן לה משמעות. אומנות היא חיה חברתית, כמו מותגים. 

אני : אז מה המשמעות שלך כמותג ?
 
רוני: זה קל. יש לי יותר ממשמעות אחת. אצל רוב האנשים שאיתם עבדתי אני בטוח שנתפסתי כמורה. תפיסה שנייה לגבי היא של ברירת מחדל וזה אני יודע כי תמיד פונים אלי כשהבמאי הרצוי לא מצוי. ותפיסה שלישית היא שאני נתפס כחריג בתעשיית הפרסום בגלל נטייתי הדוקומנטרית ועלילתית ונתפס כחריג בתעשיית הדוקומנטרי בגלל היותי גם במאי פרסומות, שזה חטא בל יתואר. 

אני : בוא נדבר על רוני גרובר המורה. למה זה קורה לך? 

רוני: קשה לי לשלוט על המורה הזה שבי. הוא פורץ החוצה ברגעים הכי לא טובים. אבל זה אני. חלק ממני לפחות. וככה אני ממותג לטוב ולרע. בעיקר לרע. אנשים לא אוהבים מורים שמסבירים אלא מבצעים שמבצעים את העבודה והולכים.  

אני: רוני גרובר ברירת המחדל? למה הוא כזה?


רוני: אני לא יודע לעשות שמוזינג. לא טוב בזה. לא משחק לפי הכללים של התעשייה. לא אומר את הדברים הנכונים. לא עושה בחירות נכונות. לא אוהב את אנשי המקצוע ממותגים בתחום. אני מעדיף לעבוד עם אנשים שנוח לי איתם, אנשים שאני מעריך בתוך אנשי מקצוע, גם אם הם לא מוכרים. בדרך כלל זה אומר שמרכיב האגו לא מוחצן שם כל כך. כמוני. זו התוצאה, יש לה מחי ואני חי איתו, בדרך כלל, בשלום. 

אני : חשבתי ששמעתי שאתה אומר שאתה מונע ע"י האגו שלך? שמעתי טוב? לא בדיוק דבר מנומס לומר. 

רוני: אבל זו האמת. כן. אני במאי כי אני מגלומן. לא מכיר במאי שאינו רוצה וצריך וזקוק להיות במרכז. אני במאי כי זה המקצוע היחיד שבו אני יכול לברוא לעצמי מציאות חלופית. אני קצת אלוהים במובן הזה. או קצת ילד. מה שחשוב לי בכל פרויקט הוא שנותנים לי לעשות מה שאני רוצה. כמו ילד עם לונה פארק משלו. ולכן אני לא רוצה אנשים שיגנבו לי אותו. שיקבלו החלטות במקומי. אני רואה את המקום אליו הולכים בראש שלי ואז מנסה לסחוב את כל מי שעובד איתי לשם, רק ככה יכול להיות סיכוי גדול שהפנטזיה שלי תתממש. וזה קסום בעיני. 

אני : אגב מיתוג, איך זה נתפס אצל לקוחות שלך? אצל קולגות שלך? 

רוני: בעייתי. במסגרת המגלומניה אני לא מביא ללקוחות דוגמאות לסרטים דומים כדי שיבינו על מה אני מדבר ויישנו טוב בלילה. המקור נמצא אצלי בראש וצריך לסמוך עלי. אני מאוד אוהב את פיצוח הבעיה כלומר את הדרך ליעד הסופי ולא דווקא את ההגעה אליו ומה שמעניין אותי באמת, הוא להעביר את מסר הלקוח (במקרה של פרסומת) דרך הראש שלי. העיניים שלי. בעייתי כבר אמרתי? 

אני : יש מקוריות בענף שלך? 

רוני : מקוריות? אין דבר כזה. כל הסיפור מבחינתי הוא למצות את "עצמי" בתוך הפורמט הקיים. זהו האתגר האמיתי מבחינתי. אם אתה מצליח זה כישרון.





אני : אתה מותג של אמן? 

רוני : אני 20% אמן ו – 80% אומן. אני מעריך דיוק בביצוע. אולי בגלל זה אני לא מעריך בינוניות ובולשיט. יש במאים שאני מגדיר כאומנים בגלל שהם לקחו את המקצוע שלהם רחוק רחוק מנקודת ההתחלה, למקומות שיוצרים כבר תיאוריות חדשות של פסיכולוגיה ותרבות. אנשים אלה כבר אינם יוצרים עבודות לטובת תקשורת המונים אלא לטובת אליטה שיודעת לפענח את הרב שכבתיות שיש ביצירות שלהם. את המסר המורכב. 

אני : חפרנו מספיק. לסיכום הפרק אנא הגדר לי מהו הקסם של הקולנוע בשבילך? 

רוני : התחלתי בקולנוע לפני 27 שנה בתפקיד של תאורן. רגע הקסם האמיתי על כל סט של סרט הוא הרגע בו נדלק הפנס הראשון ונוצרת מציאות חדשה. המציאות שלי. של רוני.

בפעם הבאה נצוטט לדיאלוג הפנימי שבין רוני גרובר האישיות לבין רוני גרובר המותג, בזמן העבודה על הסט והחיפוש הנצחי אחר משמעות העשייה כבמאי.  



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה