יום רביעי, 28 במרץ 2012

יומן מסע בעקבות האדם והמותג רוני גרובר. במאי.




 אני : שלום לרוני גרובר. במאי. תגיד, אתה מותג?

רוני: (חיוך). תלוי איך אתה מגדיר מותג.

אני : מותג לדעתי, זה האופן שבו תופסים (perception) אותך אנשים או תופסת אותך החברה. זה אומר שיש לגביך כמה וכמה תפיסות שונות, כמה צורות התייחסות רגשיות שונות מצד אנשים שונים, קרובים או רחוקים. מותג הוא מותג רק כאשר אנשים מגדירים אותו כמותג. שאחרת אין לו משמעות. 





רוני: הבנתי. זה  כמו אומנות. מכיוון שאומנות לדעתי, היא אומנות רק כאשר אנשים מגדירים אותה כאומנות. עד אז אין לה משמעות כי אף אחד לא נותן לה משמעות. אומנות היא חיה חברתית, כמו מותגים. 

אני : אז מה המשמעות שלך כמותג ?
 
רוני: זה קל. יש לי יותר ממשמעות אחת. אצל רוב האנשים שאיתם עבדתי אני בטוח שנתפסתי כמורה. תפיסה שנייה לגבי היא של ברירת מחדל וזה אני יודע כי תמיד פונים אלי כשהבמאי הרצוי לא מצוי. ותפיסה שלישית היא שאני נתפס כחריג בתעשיית הפרסום בגלל נטייתי הדוקומנטרית ועלילתית ונתפס כחריג בתעשיית הדוקומנטרי בגלל היותי גם במאי פרסומות, שזה חטא בל יתואר. 

אני : בוא נדבר על רוני גרובר המורה. למה זה קורה לך? 

רוני: קשה לי לשלוט על המורה הזה שבי. הוא פורץ החוצה ברגעים הכי לא טובים. אבל זה אני. חלק ממני לפחות. וככה אני ממותג לטוב ולרע. בעיקר לרע. אנשים לא אוהבים מורים שמסבירים אלא מבצעים שמבצעים את העבודה והולכים.  

אני: רוני גרובר ברירת המחדל? למה הוא כזה?


רוני: אני לא יודע לעשות שמוזינג. לא טוב בזה. לא משחק לפי הכללים של התעשייה. לא אומר את הדברים הנכונים. לא עושה בחירות נכונות. לא אוהב את אנשי המקצוע ממותגים בתחום. אני מעדיף לעבוד עם אנשים שנוח לי איתם, אנשים שאני מעריך בתוך אנשי מקצוע, גם אם הם לא מוכרים. בדרך כלל זה אומר שמרכיב האגו לא מוחצן שם כל כך. כמוני. זו התוצאה, יש לה מחי ואני חי איתו, בדרך כלל, בשלום. 

אני : חשבתי ששמעתי שאתה אומר שאתה מונע ע"י האגו שלך? שמעתי טוב? לא בדיוק דבר מנומס לומר. 

רוני: אבל זו האמת. כן. אני במאי כי אני מגלומן. לא מכיר במאי שאינו רוצה וצריך וזקוק להיות במרכז. אני במאי כי זה המקצוע היחיד שבו אני יכול לברוא לעצמי מציאות חלופית. אני קצת אלוהים במובן הזה. או קצת ילד. מה שחשוב לי בכל פרויקט הוא שנותנים לי לעשות מה שאני רוצה. כמו ילד עם לונה פארק משלו. ולכן אני לא רוצה אנשים שיגנבו לי אותו. שיקבלו החלטות במקומי. אני רואה את המקום אליו הולכים בראש שלי ואז מנסה לסחוב את כל מי שעובד איתי לשם, רק ככה יכול להיות סיכוי גדול שהפנטזיה שלי תתממש. וזה קסום בעיני. 

אני : אגב מיתוג, איך זה נתפס אצל לקוחות שלך? אצל קולגות שלך? 

רוני: בעייתי. במסגרת המגלומניה אני לא מביא ללקוחות דוגמאות לסרטים דומים כדי שיבינו על מה אני מדבר ויישנו טוב בלילה. המקור נמצא אצלי בראש וצריך לסמוך עלי. אני מאוד אוהב את פיצוח הבעיה כלומר את הדרך ליעד הסופי ולא דווקא את ההגעה אליו ומה שמעניין אותי באמת, הוא להעביר את מסר הלקוח (במקרה של פרסומת) דרך הראש שלי. העיניים שלי. בעייתי כבר אמרתי? 

אני : יש מקוריות בענף שלך? 

רוני : מקוריות? אין דבר כזה. כל הסיפור מבחינתי הוא למצות את "עצמי" בתוך הפורמט הקיים. זהו האתגר האמיתי מבחינתי. אם אתה מצליח זה כישרון.





אני : אתה מותג של אמן? 

רוני : אני 20% אמן ו – 80% אומן. אני מעריך דיוק בביצוע. אולי בגלל זה אני לא מעריך בינוניות ובולשיט. יש במאים שאני מגדיר כאומנים בגלל שהם לקחו את המקצוע שלהם רחוק רחוק מנקודת ההתחלה, למקומות שיוצרים כבר תיאוריות חדשות של פסיכולוגיה ותרבות. אנשים אלה כבר אינם יוצרים עבודות לטובת תקשורת המונים אלא לטובת אליטה שיודעת לפענח את הרב שכבתיות שיש ביצירות שלהם. את המסר המורכב. 

אני : חפרנו מספיק. לסיכום הפרק אנא הגדר לי מהו הקסם של הקולנוע בשבילך? 

רוני : התחלתי בקולנוע לפני 27 שנה בתפקיד של תאורן. רגע הקסם האמיתי על כל סט של סרט הוא הרגע בו נדלק הפנס הראשון ונוצרת מציאות חדשה. המציאות שלי. של רוני.

בפעם הבאה נצוטט לדיאלוג הפנימי שבין רוני גרובר האישיות לבין רוני גרובר המותג, בזמן העבודה על הסט והחיפוש הנצחי אחר משמעות העשייה כבמאי.  



יום שבת, 24 במרץ 2012

מה הגדג׳ט הכי פופולרי בחמישים השנים האחרונות?

תתפלאו, אבל זוהי ה ״boombox". לא אייפון, לא סמרטפון, לא מחשב נייד ולא נעליים. הבום בוקס הרעשנית היא הזוכה. ובנימה מקצועית יותר שימו לב שלא מדובר על מכשיר לייצור מדיה אלא מכשיר לצריכת מדיה.

יום חמישי, 22 במרץ 2012

על מחאות חברתיות, התקוממויות צרכנים ומותגים.




סקוט גודסון, מייסד חברת  Strawberryfrog המתמחה ביצירת תנועות תרבותיות לטובת מותגים בעלי השקפת עולם חברתית/תרבותית, כתב ספר בשם "Uprising" המתעד את הנעשה בעולם המחאה החברתית והתרבותית בשנים האחרונות. זהו מאמר שהוא כתב המציג את השקפת עולמו. ועולמי. אז תרגמתי והוספתי דוגמאות מקומיות שלנו.

זהו עידן שבו הצרכן יעניש חברה על נקיטת עמדה לא נכונה או חוסר נקיטת עמדה בכלל. בזמנים הפכפכים כאלה על מותגים למעשה להיות יותר נכונים להביע עמדה. אלא אם כן הגעת לכאן מכוכב אחר לאחרונה אתה כבר מכיר את הסיפור של מחירי הממתקים של שטראוס, מחאת הקוטג' של תנובה והסיפור על קמע הבמבה. מנקודת מבט של שיווק ופרסום מעניין לבדוק איך משווקים, מפרסמים ופרסומאים יחשבו מעתה על שאלות בסיסיות כמו : "בעד מה או מי אנחנו" או "נגד מה או מי אנחנו" או "בצד של מי אנחנו"? 




כיום, אם אתה עושה משהו שמרגיז אנשים, הם יתקוממו נגדך אפילו אם אתה לא אשם. 

בכל מקרה, אם מותגים לא ענו על השאלות הללו במלואן, כדאי להם מאחר ואם יש משהו שלמדנו בחודשים האחרונים בכל העולם ובישראל בפרט הוא שאנו חיים בעידן של התקוממות והתקוממות זו חורגת מעבר לנושאים פוליטיים או חברתיים  ומחלחלת גם לעולם המסחר והשיווק. כיום, אם אתה עושה משהו שמרגיז אנשים, הם יתקוממו נגדך אפילו אם אתה לא אשם, לא היית שם אלא פשוט כי הם מחברים אותך אסוציאטיבית (אולי בגלל הפרסומת האחרונה שלך) עם הנושא על סדר היום שלהם. ויש להם את הרצון, הדחף הבלתי נשלט והיכולת שמעניקים להם כלי המדיה החברתית.
נחזור לשאלה. איך משווקים ומפרסמים יכולים להגיב לכל זה, במחשבה לעתיד לבוא. כמובן שהשאלה הזו מככבת אצל רוב המשווקים כיום ומנוסחת פחות או יותר כך "אם העולם הזה הוא הפכפך האם עלינו להגיב לו ע"י נקיטת אסטרטגיה זהירה יותר, על ידי התרחקות מכל דבר שיוכל, בכל צורה שהיא, להיתפס כמעורר ויכוח? ".
אני בטוח שרובם יגיבו כך. ישחקו בטוח, ישחקו בונקר ולא יהיו מעורבים או יפגינו תקשורת שיווקית ומותגית שאינה שום דבר חוץ מפרווה (בניגוד לבשר או חלב).
הבעיה היא שזו הדרך המהירה ביותר להפוך את המותג שלך לבלתי נראה וללא רלוונטי. אם תשחקו אותה בטוח בסביבה הרועשת והסואנת של השיווק היום אין ספק שאף אחד לא יתקומם נגדכם מכיוון שהם יהיו עסוקים בלהתעלם ממך.
זו הסיבה שאני חושב שמשווקים יצטרכו לעשות משהו כנגד האינסטינקט הטבעי שלהם. הזמנים הפכפכים אלה על מותגים למעשה להיות מוכנים לנקוט עמדה חברתית ותרבותית. עליהם להיות יותר אקטיביים, לא פחות. אבל עליהם לעשות זאת באופן מושכל ומחושב שישים אותם לצידם של לקוחותיהם במובן החברתי/תרבותי. 

בזמנים הפכפכים אלה, על מותגים להיות מוכנים ונכונים לנקוט עמדה. 

אסטרטגיה של תנועה חברתית יכולה להתחיל עם תשובה לשאלה "מהם ערכי היסוד של המותג שלנו, בעד מה או מי אנחנו? נגד מה אנחנו?". באופן מסורתי, משווקים נמנעו תמיד מנקיטת עמדה בכל נושא שיכול להיתפס כקונטרוברסלי או מפלג. האמת היא שיש כמה משווקים ומותגים אמיצים שעושים זאת כבר שנים רבות (נניח, Apple בשנותיה הראשונות יצאה במופגן כנגד קונפורמיסטיות ותופעת ה"אח הגדול" שסימלה את עולם המחשוב דאז) כיום יותר מתמיד, צרכנים מחפשים מותגים שחולקים איתם את ערכיהם והשקפת עולמם.
מצד שני, להרבה יותר מותגים כך נראה אין דעה או עמדה ביחס לשום דבר שאינו נוגע לשורת הרווח שלהם. וכך הם מוצאים את עצמם מוגדרים, נשפטים ואשמים רק בגלל שהם מזכירים משהו שעליו יש ויכוח ציבורי.
אדם מורגן, מייסד חברת EatBigFish כותב "יש שני סוגי Challenger Brands. מותגים שמובילים או זקוקים לתנועת התקוממות חברתית. הראשונים הם "קוטלי המפלצות". הם מזהים את ה"מפלצת" שמאיימת על הקהילה שלהם ורוצים לאחד את הקהילה מאחוריהם ע"י התייצבותם כנגד האיום. ה"מפלצות" יכולות להופיע במגוון צורות, החל מ"רעלים" (Method), דרך "גברים שלא רוצים להתגלח" (Gillette India). מפלצות הן בדרך כלל דברים ולא התנהגויות. המפתחות להצלחה פה הם מתן שם למפלצת, להזהיר את הקהילה מהסכנות שהיא מציבה, המחשה דרמתית של הגודל שלה והנעת הקהילה לפעולה בדרכים עממיות, כנגד כאשר אתה כמותג, ניצב במרכז הפעילות. בדרך כלל יש כאן תחושה של בהילות ושעת חירום.
הסוג השני הם המיסיונרים. הם מאמינים שיש "דת שקרית", ממש צורת חשיבה זדונית ומרושעת בקטגוריה שלהם שאותה הם רוצים לתקן. הרעיון שמושג היופי שייך לצעירים בלבד או שלחובה לתת לילדים חינוך טוב או מזון בריא או נעליים ללכת מתעאלת מעל לכל שיקול חברתי או כלכלי. מיסיונרים צריכים למכור מוצרים אבל גם מחפשים לחנך מחדש במהלך הדרך שלהם. בצד השליחות העסקית שלהם יש להם גם שליחות תרבותית (Camper שמזמינים את הציבור להצטרף לאקדמיה שלהם הנושאת את השם   The Walking Society

במונחים של engagement ומדיה הם צריכים למצוא במות שמאפשרות להם להסביר באריכות יתר את השקפת העולם 
שלהם ולהזמין את הציבור לראות את העולם באמצעותם. כאן מדובר פחות על שעת חירום אלא על שינוי לאורך זמן בהשקפת העולם של האינדיבידואל על החיים בכללם.

תנועות חברתיות ותרבותיות יכולות לעזור למשווקים להתגבר חוסר תשומת הלב הטבעית של מותגים לצרכניהם ולדברים שבאמת חשובים להם. מה מטריד אותם בחיי היום יום? מה מניע אותם? על מה הם מדברים אחד עם השני?
ניסיון העבר של StrawberryFrog מלמד אותם שכשמותגים מוכנים להסתכל על עצמם באמת ולרדת לעומקם של דברים כמו התרבות הארגונית שלהם והערכים שאיתם הם מזדהים ובאופן מקביל גם לתת תשומת לב אמיתית למה שקורה בחיי הצרכנים העיקריים שלהם – זה יכול להוביל להתגלויות אמיתיות, לתובנות חדשות, מקוריות ואנושיות. אלה הדברים שעליהם אנחנו צריכים באמת לדבר עם הצרכנים שלנו. אלו הדברים שאותם אנו יכולים לעזור להם לעשות במהלך החיים שלהם. כשזה קורה, הם מתחילים לקבל מושג צלול ומדויק לגבי השליחות שלהם. הם לא צריכים לחשוש ממשברים נוסח תנובה כי הם בפוזיציה לעשות הרבה יותר מאשר להשיק קמפיינים ופרסומות. הם יכולים להשיק יוזמות או יותר טוב, תנועות חברתיות ותרבותיות. 

 StrawberryFrog עזרה למותגים להתניע תנועות בקשת רחבה של נושאים. החל ממלחמה נגד צריכת היתר חסרת השכל והמטומטמת (( Smart Car USA דרך המלחמה נגד אובדן היצירתיות (Mega Bloks  ו - Pritt Glue) ועד לקבוצת הרכב Mahindra  בהודו שהשיקה תנועה שמשימתה הייתה להוות מקור השראה עבור אנשים להשתמש בכוח ההמצאה שלהם, לא לקבל מגבלות בדרך ליצירת שינוי חיובי.

מותגים כיום חייבים להמחיש את הערכים והאמונות שלהם באמצעות עשייה. לא דיבורים.

בכדי להיות חלק מעידן ההתקוממות הזה על המותג שלך להיות מוכן באמת לצאת מחוץ למסך הטלוויזיה או המחשב אל השטח ולהתערבב בנעשה. אני לא מדבר על זריקת כמה מילים יפות על מודעה (אכפת לנו מאותם דברים שלכם אכפת!!!) או אפילו לזרוק כסף למען מטרה יפה ואופנתית. עליך להשתמש במשאבים שלך לעזור לצרכנים להיות יותר אקטיביים ומעורבים בנושאים שמטרידים אותם ואכפת להם מהם. ליצור עבורם פלטפורמות שונות. לעזור להם מתוך קהילות. להפיק אירועים שבהם הם יוכלו להתאחד מאחורי הרעיון או העיקרון שנמצא בליבם. 

"הדבר שמנכ"לים יכולים ללמוד מההתקוממויות והמחאות החברתיות הוא להביט על השיחה החברתית שנוצרת בעולם ולשאול את עצמם  מה יש להם להציע בעניין. התייצבות עבור מטרה אינה כה פשוטה כמו כתיבת צ'ק או יצירת קמפיין פרסום. היא חייבת לבוא מליבם של החברה או המותג" כך אומר ג'ון מילר, האסטרטג שעובד עם Nike על 
פרוייקט Girl’s Effect

מותגים יכולים לעשות זאת ע"י מדידת הדופק החברתי והצטרפות לתשוקה מאחורי עידן חדש זה במקום בריחה ממנה. הרעיון הוא להיות יותר פרו אקטיבי (חיזוי ההתרחשות הבאה ולקיחת חלק בה). לנקוט עמדה יציבה וברורה במקום לתת לכמה פרזנטורים יפים (שנתמכים בתקציב פרסום גדול) לנקוט עמדה שאין לה קשר אליך באמת. להיות שם בחוץ, לצעוד עם האנשים במקום לדאוג מתי הם יתחילו לצעוד נגדך.

למרות זאת, נשארת שאלה אחת ששווה לשאול: האם חברות ומותגים צריכים לנסות להתניע תנועות חברתיות או תרבותיות? האם מטרתן של תנועות והתקוממויות היא לתמוך במטרות נעלות? קשה לראות מנכ"לים צועדים כתף אל כתף עם אנשי האוהלים. אבל יש להם צורך גדול ללמוד מההתקוממות מאחר ותנועות כאלה שמוצתות ע"י רעיונות חיוביים, יצירתיים ודינמיים יכולות לעזור לבנות עולם יותר טוב, הוגן ובר קיימא.

לימודי ההתקוממות יכולים ללמד חברות לשאול שאלות כמו, מדוע אנשים צעירים שונאים חברות ותאגידים גדולים? אולי כי אין מאחורי המותגים הללו רעיון או עמדה ברורה שמחוברת לשורשים חברתיים או תרבותיים. אם מנהיגי חברות גדולות יוכלו לנסח רעיון ומטרה חברתית/תרבותית , בדרך שהמחאות וההתקוממיות בעולם עושות, אזי הם יוכלו להוות השראה עבור אנשיהם וצרכנים לעמוד מאחוריהם כמו שחברת IBM עשתה עם התנועה שהם יזמו (Smarter Planet) , או Dow (Solutionism) ו – Mahindra  (Rise.).

לאחר לימוד תנועות חברתיות והתקוממויות במשך 20 שנה והתנעת כמה חדשות עבור לקוחות נבחרים אני מאמין שמותגים צריכים להתחבר עם התשוקה והאקטיביזם באופן כלשהו. אם תכשל להגיב לשינוי בתרבות אתה לוקח סיכון להיות לא רלוונטי עבור לקוחותיך. החברה שלך יכולה בסוף להיות ממותגת כמו הסטטוס קוו בעולם מהפכני.
(Scott Goodson, StrawberryFrog)

יום שלישי, 20 במרץ 2012

מה ניתן ללמוד מהצלחתם של מותגים בעלי אופי אנושי הפועלים בניגוד לסטטוס קוו



Challenger brands הם קבוצה של מותגים מתחומים שונים שהגיעו לרמה גבוהה ביותר של מיצוב, בידול ונאמנות צרכנים בעזרת מעט משאבים והרבה אמונה בעצמם ובתפקיד (יש ביניהם הרואים בו גם שליחות ) החברתי/תרבותי שלהם (כסף ורווחים אינם מטרה אלא תוצאה בלבד). חלקם מוכרים כמו AppleIkeaVirginZappos או Axe וחלקם מרתקים לא פחות כמו remedies  helpLushmethodKulula ועוד. 

מה שמעניין ב - Challenger Brands , הוא שבאותו זמן שהם מבינים לחלוטין את הלקוחות שלהם, הם לא בהכרח מנווטים לפיהם לפי חוקי השיווק, הפרסום וההתנהלות התקשורתית המקובלות. במקום זאת, הם ינקטו עמדה ברורה וכמו מגדלור, יקרינו את העמדה הזו ויזמינו את הלקוח לנווט על פיהם.  

נכון הוא שלא כל מותג יכול או רוצה לקרוא תגר על הסטטוס קוו אלא שאימוץ חלק ממקורות ההשראה, יישום של כלי החשיבה וצורות הפעולה של מותגים אלה, יכול להוביל למציאת הזדמנויות חדשות שכל מותג (קטן או גדול) מחפשים, כדי להצליח אל מול התחרות ולזכות בתשומת ליבו של הצרכן . הסדנה מיועדת לבעלי עסקים קטנים או גדולים מכל מקצוע או תחום שמולם ניצבת תחרות עזה והם מוכנים לוותר על אמירת "אני לא יכול כי" ולאמץ את צורת המחשבה של "אני יכול אם...". 

מה נעשה בסדנא? 
  1. נלמד מהם לשאול שאלות "נאיביות" על הקטגוריה שבה אנו פועלים (מזון, קוסמטיקה, בנקאות, קמעונאות, בריאות  וכו') ולמצוא כך את ההזדמנויות שהמתחרים שלנו לא רואים ולא מחפשים.
  2. נלמד מהם ליצור מפה של הקטגוריה שלנו שתכיל את כל אופני ההתנהגות המקובלים בה (עיצוב מוצרים, צורות פרסום מקובלות, התנהגות צרכנים מקובלת, אופני מכירה מקובלים) ואז למצוא את הנקודות שבהן נוכל לייצר חוויות לקוח חדשות ללא השקעת משאבים מקובלת.  
  3.  נלמד מהם להביט מעבר לגבולות הקטגוריה שלנו אל תחומים אחרים ו"להשאיל" משם חוקי התנהגות ורגשות שמקובלים שם. זאת על מנת ליישם אותם בזו שלנו, ובכך לגרום לצרכן לראות את המותג שלנו באור חדש.
  4. נלמד מהם איך לזהות סוגי מדיה חדשים ולא מקובלים.
  5. נלמד מהם איך להשתמש בתרבות הארגונית שלנו כמסר חזק של מותג המבקש להיתפס כיותר "אנושי" בעיני הצרכן החדש. 
  6. נלמד מהם איך לנסח את מהות המותג שלנו (הסיבה לקיומו ומטרתו) כך שתהווה מדד מדוייק למדידת כל תוצרי התקשורת השיווקית שלנו (פרסומות, יח"צ, קידום מכירות ועוד).
  7. נלמד מהם איך לחפש להביט כיווני צמיחה חדשים עבור המותג שלנו ע"י זיהוי מתחרים חדשים שאינם פועלים בקטגוריה שלנו.
אלה מקצת מהמותגים עליהם נלמד ואת דרכי החשיבה שלהם ניישם בתרגילים פיקטיביים וגם עבודת עומק אישית ופרטנית על סוגיות עסקיות שיעלו במהלך הזמן. 

הסדנה בת ארבעה מפגשים תיערך פעם בשבוע בשעות 19:00-21:00 ברחוב חרוץ 12, תל אביב, ליד היכל נוקיה, בסטודיו של הצלם יורם אשהיים. עד 6 משתתפים בסדנה. כמות הפגישות יכולה להשתנות בהתאם לבקשות המשתתפים. להתראות. עופר גולן. 0544565060

יום שני, 19 במרץ 2012

מכתב פתוח למפרסמים ופרסומאים.



שמי אלי ואני הוא כנראה מה שאתם מגדירים כ"קהל יעד" או "צרכן" אבל למעשה אני בחור בן 27 עם אישה יפה (שירה) ושני ילדים מקסימים שהם כל עולמי (חוץ מימי שבת בהם אני יעריך אם הם יניחו לי קצת לישון)

אני עובד במפעל לייצור חלקי מכונות. אני קניין. העבודה הזו לא ממש מעניינת (אבל היא משלמת לי את החשבונות והחבר'ה במשרד הם אחלה). מאז המיתון האחרון, המחאה החברתית האחרונה והבולשיט האחרון שמכרו לנו הפוליטיקאים, פוטרו פה כמה אנשים אבל במחלקת הקניינות יש רק אותי ועוד מישהו ככה שעם קצת מזל אני אהיה בסדר. מתישהוא בשבוע שעבר ראיתי אחד מהאנשים פה שפוטר, בתור בלשכת התעסוקה (אני הייתי בתור לחידוש דרכון) והיה לי קצת עצוב. 

בכל מקרה אני קצת מזיין פה את השכל אז סליחה. הסיבה למכתב שלי היא זו. ראיתי טלוויזיה היום בבוקר והייתה שם פרסומת לנקניק (אני חושב, כי לך תדע עם כל היצירתיות הזו) . מסתבר שהם רצו שאני אלך לאינטרנט לאחר הצפייה בפרסומת ובמקום לראות קצת פורנוגרפיה טובה, להגיע למיניסייט שלהם (שזה כמו אתר רגיל אבל שאף אחד לא מגיע לשם, כך סיפר לי הבן שלי) ולהעלות לשם וידיאו. וידיאו שאני צריך לעשות! 

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל כל מה שאני מצפה מיצרן נקניק הוא נקניק טעים. זהו. אני לא אומר שזה קל כי אני לא יודע להכין נקניקים טעימים אבל לזה אני מחכה ולא לשום דבר אחר כמו מותג, לוגו, ערכים, שפה גרפית ונחשקות (את המילים האלה קראתי בויקיפדיה). נקניק. טעים. זהו. (עיזבו בריא כי אני יודע שנקניק זה לא בריא ובכל זאת אוכל אותו בכיף.

אני לא יודע, אבל יכול להיות שיש כאן חוסר הבנה ענקי מצידכם בזה שאתם הנחתם שאני רוצה להגיע הביתה לאחר יום עבודה מחורבן ולהשקיע את הזמן החופשי המועט שלי בהכנת וידיאו לפרסומת המטופשת שלכם לנקניק או תה או בנק או מזרונים או אבקת כביסה מחורבנת או לכל דבר בעצם. אז הנה מבזק חדשות. אני לא. אני לא רוצה לעשות את זה. אני לא רוצה לצלם סרטון או לצייר תמונה או להעלות תמונה או לערוך את הגירסה שלי לפרסומת שלכם. אני לא. 

אם אתם רוצים לומר לי מה טוב במוצר שלכם זה סבבה. אני עלול לקנות אותו. או שלא. אני יודע שזה עלול להשמע משעמם ואני יודע (יש לי חברים בענף שלכם) שזה מאוד מפתה לשבת במשרדים היפים שלכם ולדמיין פרסומות מהממות ומצחיקות (יש כאלה אבל אני כנראה טמבל כי אני לא מבין מה הקשר בין אסי כהן או אייל קיציס למוצר שהם מפרסמים שאני לא זוכר מהו ואני בטוח שגם כהן וקיציס לא) שישכנעו אנשים נורמלים כמוני, לשכוח את חיי היום יום שלהם ולהשתתף במסעות השיווק שלכם אבל בבקשה בבקשה בבקשה, תעזבו אותי בשקט אם לא אכפת לכם.

נ.ב

הרי בסוף אני מגיע לקופאית בסופרמרקט או לנציג שירות בטלפון או לפקיד הבנק או לאלף מסכנים שצריכים לממש את ההבטחות שלכם בפרסומות ולסבול אותי באמת. אולי תשקיעו בהם במקום בלהטוטי שיווק. עצה ממני.

תודה.

אלי. הרצליה.